זהו אחד החומרים הנערצים ביותר על פני כדור הארץ. הוא כבש מלכים ואימפריות, עיטר כלות ומיליארדרים, והפך לשם נרדף למעמד, נדירות ותשוקה. ובכל זאת, מעטים יודעים זאת: היהלום , יהלום בעברית, נקרא במפורש בתורה .
מדוע זה לא ידוע? מדוע אבן החן המפורסמת ביותר בעולם נותרת אנונימית מבחינה רוחנית, אפילו במסורת היהודית? שתיקה זו אינה רק מוזרה. היא חושפנית.
יהלום בחושן הכהן הגדול
היהלום, או יהלום, מופיע בספר שמות , כאחת משנים עשר האבנים היקרות המשובצות בחושן משפט , החושן שלבש הכהן הגדול של ישראל.
"והשורה השלישית: יקינתון, אגת ויהלום..."
(שמות כ"ח:יט)
זה לא היה תכשיט. זה היה כלי קדוש לתקשורת אלוהית . כל אבן, כולל היהלום, נשאה תדר רוחני חרוט בשם של שבט, תואם לסדר השמימי, וקיבל סמכות לתקשר עם האורים ותומים , האורקל האלוהי הנסתר. כך היהלום עשה את הופעת הבכורה המקראית שלו: לא כאביזר. אלא כצינור בין שמים לארץ.
למה אנחנו לא מדברים על זה?
מדוע מקורו התורני של היהלום נעדר מהמודעות המרכזית הן בחינוך היהודי והן בתעשיית היהלומים העולמית? ישנן מספר סיבות:
- חילון היוקרה: היהלום התנתק מהקשרו המקודש ברגע שנכנס לעולם המסחר.
- אובדן זיכרון סמלי: ככל שיהלומים הפכו לסחורה, מקורם הרוחני התעלם אפילו על ידי אלו שסוחרים בהם.
אבל אולי הסיבה העמוקה יותר היא זו: שכחנו בשביל מה באמת יש יהלומים.
לא סתם אבן, סיפור
היהלום אינו רק חפץ פיזי. הוא מראה של התודעה . סידור מושלם של אטומי פחמן שנולדו בחושך, תחת לחץ , כדי לחשוף את צורת האור הזוהרת ביותר. האם זה לא גם סיפורה של הנשמה ? האם זו לא מהותה של התורה?
כאשר אנו מחזירים את היהלום למקומו המקראי, אנו מחזירים את הנרטיב העמוק יותר של יהלומים לא כסמלים של עושר, אלא ככלי של אור, דיוק, צלילות ואינטליגנציה אלוהית .
להעיר מחדש אור נשכח
באורי יהלום, אנו מאמינים שזיכרון הוא מעשה קדוש בפני עצמו. כאשר אנו זוכרים שיהלומים מופיעים בתורה, אנו מעוררים שושלת עתיקה - גיאומטריה קדושה המחברת חומר לרוח, אבן לכתבי הקודש, אור לשפה.
התורה לא רק הזכירה יהלומים. היא נתנה להם משמעות. ועכשיו, הגיע הזמן להחזיר את המשמעות הזו. העולם לא צריך עוד יהלומים. הוא צריך לזכור למה הם היו חשובים מלכתחילה.
נכתב על ידי רונן פריוור
